לפניי בקשה לסעד זמני, הממוקדת בשימוש בחומר שבידי המשיב ונוגעת לענייניהם הפרטיים של המבקשים. כיוון שהיקף המחלוקות בבקשה הצטמצם במידה רבה, תהא ההכרעה תמציתית ביותר.
1. אמו של המשיב, ימימה אביטל ז"ל, היתה מורה רוחנית אשר הקימה את מכון "מעיין" ללימוד החשיבה ההכרתית, שבו לימדה עד שנפטרה בשנת 1999. הרצאותיה כללו דיאלוג עם תלמידיה, שהמבקשים הם שניים מהם, ותלמידיה, אין חולק, חלקו עמה ועם חבריהם את ענייניהם הפרטיים.
2. בסכסוך משפטי קודם, שהמבקשים לא היו צד ישיר לו, התעמתו המשיב מזה וכמה מתלמידיה של ימימה ז"ל ומכון שהקימו מזה בשאלת זכויות היוצרים בהרצאותיה (ה"פ (מחוזי-לוד) 43401-07-11; להלן:
ההליך הקודם). המשיב, שהוציא בשנת 2010 ספר שעניינו ב"תורת ימימה", טען כי למבקשים אין את הזכות להמשיך ולהרצות את תורתה. בית המשפט נתן את פסק דינו בהליך הקודם לפני חודשים אחדים, ושם קבע, בין היתר, כי הרצאותיה של ימימה הן מושא לזכויות יוצרים, שהמשיב הוא יורשן, והשימוש שעשו בהן התובעים בהליך הקודם הוא מפר, אף שהותר להם ללמד את לימודי החשיבה ההכרתית כל עוד אינם משתמשים בהרצאות ימימה ז"ל.
3. חלפו כחודשיים מפסק הדין, ועתה הוגשה נגד המשיב תביעה חדשה, בידי המבקשים, שטוענים כי אף היכרותם עם התובעים בהליך הקודם - אינם קשורים בהם. המבקשים טוענים, בתמצית, כי המשיב מחזיק בידו מידע לרבות תקליטור שערך המבקש 2 ובו השיח והשיג שבין ימימה ז"ל ותלמידיה, הכוללים את שאמרו תלמידיה עת פתחו את סגור לבם במסגרת ההרצאות, דיאלוגים העומדים בבסיס הספר "תורת ימימה". הן פרסום הספר הן החזקת התקליטור בידו, ואף שימוש שעשה בו המשיב עת הציגו כראיה בהליך הקודם, פוגעים בפרטיותם, אף שהמבקשים ציינו כי אינם יכולים להראות דוגמאות ספציפיות לכך. על כן עותרים הם לפיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיותם, וכן להשבת התקליטור לידיהם. בבקשה לסעד זמני שהגישו בגדרי התביעה, עתרו לסעדים זמניים האוסרים על המשיב להחזיק, להעתיק, לפרסם או לעשות כל שימוש בתקליטור שבידיו, צו עשה המורה למשיב להחזיר למבקשים את כל החומר שבידיו, וצו המורה לו להימנע מלהמשיך בהפצת הספר.
4. המשיב טען בתגובתן לבקשה לצו מניעה, בתמצית שבתמצית, כי בכל הנוגע לספר - התיישנה העילה, כי לא פגע ואינו פוגע בפרטיות המבקשים שכן שמם לא נכלל כלל בספר, כעולה מן הבקשה עצמה, כי לא פגע בפרטיותם של המבקשים בכל דרך אחרת, כשם שאין לו כוונה לפגוע בפרטיותם בכל דרך. הוא טען עוד כי יש לו את מלוא הזכויות בתקליטור, דבר המעוגן בתוצאות ההליך הקודם. המשיב גורס כי המבקשים דכאן מנסים להמשיך את המלחמה בו, כאשר מי שעומד מאחורי התביעה דנן הוא אותו תובע שכשל במאבקו המשפטי במשיב בהליך הקודם.
5. במהלך הדיון, ונוכח הערות שהשמיע בית המשפט, נאותו המבקשים לוותר על עתירה לסעד זמני בעניין הספר, זה שפורסם לפני שלוש שנים, וצמצמו דרישתם לעניין התקליטור והשימוש בו. המשיב הביע נכונות להצהיר, כפי שעשה כבר בהליך הקודם ובתגובתו לבקשה, כי אין לו כל כוונה לפרסם דבר הפוגע בפרטיותם של המבקשים. אולם המבקשים עמדו על כך שההצהרה תכלול התחייבות גם לכל שימוש אחר בתקליטור, שכן כל שימוש, לשיטתם, פוגע בפרטיותם. על מחלוקת צרה זו לא הצליחו הצדדים לגשר, ומכאן ההחלטה.
6. נוכח גזרת המחלוקת שהוצרה, כמו גם בשים לב לכך שבסעד זמני עסקינן, איני מתכוון להרחיב כאן.
7. איש אינו חולק על כך שדבריהם של המבקשים (שהמבקש 2 עצמו העלה על הכתב), נוגעים לעניינים שבלב פרטיותם של המבקשים, ואשר ניתן להניח כי לא חפצו לחלוק עם אחרים פרט לימימה ז"ל וקבוצת הלימוד שלהם. מובן גם רצונם של המבקשים שאיש לא יפגע בפרטיותם. ברם הפגיעה הפוטנציאלית הברורה ביותר בפרטיותם של המבקשים טמונה בכך שהמשיב
יפרסם את שאמרו, בשם אומרם. המשיב לא עשה כן עד הנה והצהיר כי אין לו כל כוונה לעשות זאת. המבקשים עצמם אישרו (באופן מובלע, למרבה הצער) כי אפילו בספר לא ציין המשיב את פרטיהם המזהים, ואין בידם להביא דוגמאות כלשהן שילמדו על פגיעה בפרטיות (בדיון העלתה ב"כ המבקשים טענה שאחד המבקשים נזכר בשמו הפרטי באחד מעמודי הספר - טענה שלא הוצגה לה תשתית ראייתית, וממילא אינה יכולה לבסס פגיעה בפרטיות במקרה דנן). הצגת התקליטור בגדרי ההליך המשפטי הקודם, קשה לראותה משום פרסום, ודאי כזה שבעטיו צריך להינתן צו, בפרט כאשר בעלי הדין שם (כאשר מצד התובעים, מדובר לכאורה במי שנכח בהרצאות) הסכימו שלא לעשות כל שימוש בתקליטור מחוץ להליך. מכאן, שמשניתנה שוב הצהרתו והתחייבותו של המשיב על כוונתו להימנע מפרסום כלשהו שיפגע בפרטיות המבקשים, אין כל צורך במתן צו שיאכוף התחייבות זו, שממילא מתיישבת עם הוראות הדין.
8. נותר לבחון את הצורך בצו בהקשרים האחרים. המבקשים רוצים שהמשיב לא יעשה שימוש כלשהו בתקליטור, ולא רק יימנע מפרסום. שוב, הרצון מובן. דומה שאילו היו המבקשים יכולים לפרוט את טיב השימוש האסור לפרטים, היתה באה גם לכך הסכמת המשיב. אולם רצונם של המבקשים הוא גורף. עצם ההחזקה בתקליטור, וכל פעולה שהיא שתיעשה בו גם בלא להוציא את תוכנו מחזקתו של המשיב, כך ניתן להבין, מהווה פגיעה בפרטיות לשיטתם.
9. טענה זו תיבחן בהליך העיקרי. אולם בסיס למתן צו - אין. הנזק הטמון בפרסום - אינו קיים, לפחות לפי הצהרת המשיב. הנזק הטמון בשימוש האישי של המשיב, הרשאי להחזיק בתקליטור כל עוד לא נלקח ממנו בצו שיפוטי, הוא אינו לרוחם של המבקשים אולי, אך אינו בעל עוצמה יתרה. מתן הוראות כלשהן שלפיהן כבר עתה, בצו שיפוטי, תינטל מן המשיב היכולת לעשות דבר בחומר שבידיו, כבר בראשית ההליך, היא בעייתית עד מאד. ספק גם עד כמה היא מתיישבת עם תוצאות פסק הדין בהליך הקודם, וזאת חרף נסיון המבקשים להבדיל עצמם מן התובעים שם, ונסיונם לאבחן בין שאלות זכויות היוצרים בהליך הקודם לבין שאלות הפגיעה בפרטיות בהליך הנוכחי.
בכל מקרה, מתן צווים כלשהם נגד אדם שאין ראיה של ממש כי פעל באופן הפוגע בזכויותיו של אחר, מהווה הפעלת כוח שיפוטי בלתי ראויה בנסיבות המקרה. ישתנו הנסיבות באופן מהותי - יחדשו המבקשים את בקשתם אם ירצו.
10. קושי נוסף בהיעתרות לבקשה של התובעים היא השיהוי. שלוש שנים חלפו מאז פורסם הספר (נטול הפגיעות בפרטיות המבקשים). שנתיים חלפו מאז הציג המשיב את התקליטור בהליך הקודם. דבר לא השתנה ולא פורסם בשנתיים האחרונות. אפילו נניח לצורך הדיון כי המבקשים למדו על השימוש האמור רק לפני חודשים אחדים, הרי שקשה לומר כי מי מהם אץ לבית המשפט ועתר לסעד דחוף. סעד זמני ניתן בדחיפות, לא בחלוף זמן רב, ומי שהמתין זמן רב - יידרש לרוב להמתין עד לסוף ההליך המשפטי טרם יינתנו סעדים. גם כאן.
יוער, אף שהדברים לא נתחוורו כמובן בגדרי הדיון בבקשה לסעד זמני, כי עיתוי הגשת הבקשה, זמן כה קצר לאחר פסק הדין בהליך הקודם שעיקרו אימץ את עמדת המשיב וביצר את זכויותיו, מותירה תחושה שאינה נוחה באשר לפשר ההליך הנוכחי, והדברים יתבררו.
11. הבקשה לסעדים זמניים נדחית אפוא, ודי בהתחייבותו החוזרת של המשיב בהליך הקודם, בתגובתו ולפרוטוקול. אשר להוצאות: המדובר בבקשה שגם אם נניח כי באה ממצוקה אמיתית של המבקשים, הרי שלא היה מקום להגשתה. טענותיהם, שאיני מחווה כל דעה בהם לגופן, יתבררו בהליך העיקרי, אולם מקום לצווים זמניים לא היה. כל אלו קוראים לחיוב בהוצאות ריאליות. אמנם, נוכח הגישה הפרגמטית יותר שהציגו במהלך הדיון, ונכונותם לוותר על מקצת הסעדים שביקשו, איני רואה לחייבם במלוא הוצאותיו הריאליות של המשיב, אולם לפוטרם כליל אי אפשר. לפיכך יישאו המבקשים יחד ולחוד בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב בסכום כולל של 3,000 ש"ח.
ניתנה היום, ט' תשרי תשע"ד, 13 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.